Yevamoth
Daf 81b
משנה: הָאִשָּׁה שֶׁהָֽלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבְנָהּ עִמָּהֶם בָּאָה וְאָֽמְרָה מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעֲלִי נֶאֱמֶנֶת. מֵת בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְייַבֶּמֶת. נִיתַּן לִי בֵן בִּמְדִינַת הַיָּם אָֽמְרָה מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ בַּעֲלִי נֶאֱמֶנֶת מֵת בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ בְּנִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְייַבֶּמֶת. נִתַּן לִי יָבָם בִּמְדִינַת הַיָּם אָֽמְרָה מֵת בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי. יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ בַּעֲלִי נֶאֱמֶנֶת. הָֽלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ וִיבָמָהּ לִמְדִינַת הַיָּם אָֽמְרָה מֵת בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ בַּעֲלִי אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר. מֶת יְבָמִי. שֶׁתִּינָּשֵׂא. וְלֹא. מֵתָה אֲחוֹתִי. שֶׁתִּיכָּנֵס לְבֵיתוֹ. וְאֵין הָאִישׁ נֶאֱמָן לוֹמַר מֵת אָחִי שֶׁיְּיַבֵּם אִשְׁתּוֹ וְלֹא מֵתָה אִשְׁתִּי שֶׁיִּשָּׂא אֶת אֲחוֹתָהּ.
Traduction
Si une femme a fait avec son mari et son fils un voyage d'outre-mer, et qu'en revenant seule elle dit que d'abord son mari est mort, puis son fils, elle est digne de foi (583)Ce qui entraîne la dispense du lévirat.. Mais si elle dit: '' Mon fils est mort et ensuite mon mari est mort '', on ne la croit pas (584)Le beau-frère ne l'épousera pas, en ce cas de simple présomption.; seulement, on a égard à son assertion, en ce sens que, pour être libérée, elle devra déchausser le beau-frère, non l'épouser. Si elle dit: '' Il m'est né un fils dans la province d'outre-mer (585)C'est un avis que rien ne l'obligeait à faire., seulement il y est mort, puis mon mari est mort '', on la croit (et le lévirat aura lieu). Si elle dit: '' mon mari est mort, puis mon fils est mort '', on ne la croit pas; mais par égard pour son assertion, elle devra déchausser le beau-frère, non l'épouser. Si elle dit: '' dans ce pays d'outre-mer, il m'est né un beau-frère, puis mon mari est mort, ensuite mon beau-frère '', ou '' d'abord mon beau-frère, puis mon mari '', on lui ajoute foi. Si elle a fait avec son mari et son beau-frère un voyage d'outre-mer, et qu'en revenant seule, elle dit: '' mon mari est mort, puis mon beau-frère '', ou: '' mon beau-frère est mort, puis mon mari '', on ne la croit pas, car une femme n'est pas crue si elle déclare que son beau-frère est mort; on présume alors que c'est en vue d'être libre d'en épouser un autre; ni si elle annonce le décès de sa sœur, car c'est peut-être afin d'épouser son beau-frère. De même, nul homme n'est cru s'il dit que son frère est mort, car c'est peut-être en vue d'épouser sa belle-sœur, ni s'il annonce le décès de sa femme, car c'est peut-être pour épouser la sœur de celle-ci.
Pnei Moshe non traduit
מתני' האשה כו' מת בעלי ואח''כ מת בני. והריני מותרת לשוק נאמנת כדמפרש טעמא בגמ' הואיל והיה לה בן ולא היתה בחזקת זקוקה ליבם כשיצאת השתא נמי כי אמרה מת בעלי ואח''כ מת בני שאין בה זיקת יבם מהימנת אבל כי אמרה מת בני ואח''כ מת בעלי ורוצה להתייבם לא מהימנא לאפוקי מחזקה קמייתא:
וחוששים לדבריה. דאפקה נפשה מחזקה ושויתה לנפשה חתיכה דאיסורא לעלמא ולא מישתריא לשוק בלא חליצה:
ניתן לי בן. והיא הלכה בלא בן ובחזקת עתידה להתייבם היתה ואמרה מת בני ואח''כ בעלי נאמנת ומותרת להתייבם דלא אפקה נפשה מחזקה קמייתא:
מת בעלי ואח''כ מת בני אינה נאמנת. להנשא לשוק בלא חליצה דכי הימנוה רבנן לאשה גבי בעלה הימנוה משום דדייקא ומנסבא אבל לאפוקי נפשה מיבם לא הימנוה משום דזמנין דסני' לי' וכדאמרי' בריש פירקין:
וחוששין לדבריה. דאפקה נפשה מיבם וחולצת ולא מתייבמת:
ניתן לי יבם במדינת הים. שילדה חמותה שם והיא הלכה מכאן בחזקת שאין לה יבם:
ואמרה מת בעלי כו'. דבתרווייהו קא שרייא נפשה לשוק נאמנת ומותרת לשוק בחזקתה הראשונה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:
שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי. כדפרישי' לעיל:
ולא מתה אחותי. דלא מקלקלא בהכי ולא דייקא ומנסבא:
משנה: הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ וְצָרָתָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וּבָאוּ וְאָֽמְרוּ לָהּ מֵת בַּעֲלֵיךְ לֹא תִינָּשֵׂא וְלֹא תִתְייַבֵּם עַד שֶׁתֵּדַע שֶׁמָּא מְעוּבֶּרֶת הִיא צָרָתָהּ. הָֽיְתָה לָהּ חָמוֹת אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת. יָצָאת מְלֵיאָה חוֹשֶׁשֶׁת. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת.
Traduction
Si un mari et la femme adjointe font un voyage d'outre-mer, et que l'on vient annoncer à la première femme la mort du mari, elle ne pourra ni se remarier, ni contacter le lévirat, jusqu'à ce qu'elle sache si la seconde femme est enceinte et mette un fils au monde. Si elle a une belle-mère au loin, elle n'a pas à se préoccuper si celle-ci a eu un autre fils (qui lui incomberait un jour à titre de lévirat); mais si la belle-mère a quitté le pays étant enceinte, la veuve en question devra se préoccuper si c'est un fils (lui incombant plus tard); selon R. Josué, il est inutile de s'en préoccuper.
Pnei Moshe non traduit
מתני' האשה שהלך בעלה כו' לא תנשא. הואיל ובלא בנים יצא בעלה ובבבלי פריך עלה אמאי לא תנשא הלך אחר רוב נשים שמתעברות ויולדת ולד של קיימא ואם כן ילדה צרתה ולד של קיימא ומותר' לשוק ומשני משום דאיכא מיעוט מפילות וסמוך מיעוטא לחזקה דאשה זו בחזקת יבום קיימא והוי ליה פלגא ופלגא וחזקה לא עדיף כי רובא והילכך נמי לא תתייבם ואתיא המתני' אפי' כרבנן דלא חיישי למיעוטא:
ולא תתייבם. שמא ילדה צרתה ובגמ' פריך תחלוץ ותנשא ממה נפשך:
היתה לה חמות. במדינת הים וכשיצאת לא היה לה בן ואין יבם לזו:
אינה חוששת. שמא ניתן לה יבם ואע''ג דחיישינן לעיל שמא ילדה צרת' התם הוא דכל מה דילדה בין זכר בן נקיבה מפיק לה להאיך מיבם אבל חמות דאי נמי ילדה לא זקיק לה להך אלא א''כ ילדה זכר איכא למימר שמא הפילה ואת''ל לא הפילה שמא נקבה ילדה:
יצאת מליאה. מעובר':
חוששת. שמא ניתן לה יבם ואין הלכה כר' יהושע דאמר אינה חוששת:
הלכה: נִיתַּן לִי בֵן בִּמְדִינַת הַיָּם. רִבִּי חֲנַניָה בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי אִילָא. מָן תַּנָּא חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ חוֹלֶצֶת. רִבִּי טַרְפוֹן דְּלֹא כְרִבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לֵיהּ. דִּבְרֵי הַכֹּל הוּא הָכָא אוֹף רִבִּי עֲקִיבָה מוֹדֶה בָהּ. מַה בֵינָהּ לְקַדְמִייָתָא. הָכָא תֵימַר אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְכָה תֵימַר. נֶאֱמֶנֶת. (בְּשֶׁיָּֽצְתָה מִכְּלָל הֵיתֵר לְיִיבּוּם. וְ)הֵן דְּתֵימַר. אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. בְּשֶׁלֹּא יָֽצְתָה מִכְּלָל הֵיתֵר לְיִיבּוּם.
Traduction
R. Hanania demanda devant R. Ila: d'après qui la Mishna enseigne-t-elle qu'on a égard à l'assertion de la femme seule, en ce qu'elle devra déchausser le beau-frère? Est-ce R. Tarfon, et non R. aqiba (lequel est d'avis d'avoir aussi égard au dire de l'adjointe)? -Non, répondit R. Ila, cette Mishna est conforme à tous, car ici R. aqiba lui-même est aussi d'avis de ne pas avoir égard au dire de l'adjointe. Pourquoi la Mishna distingue-t-elle entre la créance accordée à la femme, aux premiers cas, et celle des cas de la fin? Pourquoi est-il dit d'abord: si la femme déclare que le décès du mari a précédé celui du fils, on la croit, mais on ne la croit pas si elle a dit que le décès du fils a eu lieu avant celui du mari; tandis qu'ensuite le contraire a eu lieu, on la croit si elle dit que le fils est mort avant son mari, et on ne la croit pas si elle dit que le mari est mort avant le fils? Au commencement, il s'agit du passage de l'état libre à celui de belle-sœur soumise au lévirat: on la croit; mais à la fin, il s'agit d'échapper au lévirat, dont elle est présumée ne pas être encore sortie: on ne la croit pas.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מאן תנא חוששין לדבריה. דמדקאמר לדבריה משמע מיעוטא לדבריה הוא דחוששין הא לדברי צרה אין חוששין ומאן תנא אם נימא דכר' טרפון אתיא דאמר לעיל גבי צרתה אם היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דאין חוששין לדברי צרה כלל ודלא כר''ע דס''ל התם דחוששין ואסורה לאכול בתרומה:
הכא אוף ר''ע מודה. דאין חוששין לדברי צרה כלל אלא דהתם בתרומה מחמיר משום עבירה. וכקושיא התוס' דף קי''ח ד''ה לדבריה אבל בבבלי שם מסיק דכר' טרפון אתיא מכח האי דיוקא:
מה בינה לקדמייתא. טעמא דמתני' מפרש דמחלק בין בני ואח''כ בעלי ובין בעלי ואח''כ בני ובסיפא גבי ניתן לי בן איפכא מ''ש דהכא תימר אינה נאמנת:
וכה. והכא תימר נאמנת:
וקאמר כשיצאת. מתחלה מכלל היתר ליבם נאמנת היכי דלא אפקה נפשה מחזקה:
והן דתימר. ומקום שאמרו אינה נאמנת בשלא כו' כדפרישית במתני':
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן שֶׁלֹּא עָשׂוּ זְכָרִים כִּנְקֵיבוֹת. דְּתַנִינָן תַּמָּן. שֶׁאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר. מֵת יְבָמִי. תִּינָּשֵׂא. וְלֹא מֵתָה אֲחוֹתִי. שֶׁתִּיכָּנֵס לְבֵיתָהּ. מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ בָנִים. אֲבָל אִם יֵשׁ לָהּ בָּנִים נֶאֱמֶנֶת.
Traduction
En effet, dit R. Yossa, une Mishna (§ 4) confirme l'avis que l'assertion des hommes diffère de celle des femmes, car il est dit: On ne croit pas la femme annonçant le décès du beau-frère afin de se remarier à autrui, ni celle qui annonce le décès de sa sœur mariée au beau-frère afin d'entrer dans sa maison; or, c'est seulement vrai en l'absence d'enfant (vu l'intérêt qu'elle a de s'exprimer ainsi); mais si elle a des enfants, on ne la croit pas.
Pnei Moshe non traduit
א''ר יוסי מתניתא אמרה כן שלא עשו זכרים כנקבות. לעיל הלכה ד' קאמר דעשו זכרים כנקבות ור' יוסי פליג עלה ודייק ממתני' דהכא ונקט לה נמי הכא ולעיל פירשתי:
סליק פירקא בס''ד
גָּזַל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה. אָמַר רִבִּי אַסִּי. מַתְנִיתִין דְּרִבִּי עֲקִיבָה. דְּלֹא כְרִבִּי טַרְפוֹן. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. [אָמַר] לִשְׁנַיִם. גָּזַלְתִּי אֶת אֶחָד מִכֶּם מָנֶה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם הוּא. אָבִיו שֶׁל אֶחָד מִכֶּם הִפְקִיד אֶצְלִי מָנֶה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם הוּא. נוֹתֵן לַזֶּה מָנֶה וְלַזֶּה מָנֶה. שֶׁהוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא. אוֹמֵר. צֵא יְדֵי שָׁמַיִם. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב יְהוּדָה. כָּאן שֶׁיֵּשׁ עֵדִים יוֹדְעִים. כָּאן שֶׁאֵין עֵדִים יוֹדְעִים. רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. כָּאן בְּשׁוֹתְקִין. כָּאן בִּמְדַבְּרִים. רַב יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב. כָּאן בְּשֶׁנִּשְׁבַּע. כָּאן בְּשֶׁלֹּא נִשְׁבַּע. [רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. אִם בְּשְׁנִּשְׁבַּע] הָיָה לוֹ לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ בֵּית דִּין וְלִמְסוֹר. רִבִּי יוֹחָנָן סָבַר מֵימַר. בֵּית דִּין שֶׁעֲשָׂאוֹ [גוֹזֵל]. לֹא בֵית דִּין שֶׁעֲשָׂאוֹ נִגְזַל. רַב אָמַר בֵּית דִּין שֶׁעֲשָׂאוֹ נִגְזַל וְלֹא בֵּית דִּין שֶׁעֲשָׂאוֹ גוֹזֵל. חֵילֵיהּ דְּרַב מִן הָדָא. דָּמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָֽעְזָר. בֵּית דִּין שֶׁעֲשָׂאוֹ נִגְזַל וְלֹא בֵּית דִּין שֶׁעֲשָׂאוֹ גוֹזֵל. וְאִם לא הָיָה לִשְׁתּוֹק. רִבִּי יִרְמְיָה סָבַר מֵימַר. הָיָה לוֹ לִשְׁתּוֹק וְלֹא [לְהוֹדוֹת]. רִבִּי יוֹסֵי סָבַר מֵימַר. הָיָה לוֹ לִשְׁתּוֹק וְלֹא לְהִשָּׁבַע. אָמַר רִבִּי יוּדָן. וַאֲפִילוּ תֵימַר דְּאִינּוּן אָֽמְרִין. הִיא שׁוֹתְקִין הִיא מְדַבְּרִים בִּגְ[זֵ]ילָה מוֹדֵי בְּפִקָּדוֹן דְּשָׁתַק מִתְגַּר וּדְמִשְׁתָּעֵי [מַפְסִד]. דְּשָׁתַק מִתְגַּר מִן הָדָה. שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֶצֶל אֶחָד זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם. זֶה אוֹמֵר. מָאתַיִם שֶׁלִּי. וְזֶה אוֹמֵר. מָאתַיִם שֶׁלִּי. נוֹתֵן לַזֶּה מָנֶה וְלַזֶּה מָנֶה וְהַשְּׁאָר יְהֵא מוּנַח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. 81b דְמִשְׁתָּעֵי [מַפְסִד] מִן הָכָא. גָּזַלְתִּי אֶת אֶחָד מִכֶּם. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם כו'.
Traduction
R. Assé dit: il faut attribuer à R. aqiba (tel qu'il vient de s'exprimer ici § 9), non à R. Tarfon, la Mishna suivante (580)(Baba Metsia 3, 3.), qui s'exprime ainsi: '' Si quelqu'un dit à deux personnes avoir volé à l'une d'elles un maneh, sans savoir à qui, ou le père de l'un d'eux lui a confié un maneh, et il ne sait plus lequel, il doit (en conscience) payer à chacun un maneh, qu'il reconnaît lui-même devoir (581)C'est conforme à R. Akiba seul; car R. Tarfon n'exige pas le déboursement en cas de doute.. '' R. Jacob b. Aha dit au nom de R. Yohanan: cette Mishna peut se justifier d'après tous, et R. Tarfon même prescrit en ce cas la double dépense, par acquit de conscience de son aveu. C'est que, dit R. Aba au nom de R. Juda, il s'agit dans cette Mishna d'une confirmation de la dette par des témoins (en ce cas, R. Tarfon exige aussi le paiement), tandis qu'ici il n'est pas question que les témoins aient connaissance du fait; selon R. Ila, il s'agit ici de gens silencieux (ne réclamant rien), et là de ceux qui parlent (réclamants); ou bien, selon R. Jérémie au nom de Rav, il s'agit dans cette Mishna du cas où, après que le serment a été déféré au détenteur, celui-ci avoue la dette, tandis qu'ici il ne s'agit pas de prestation de serment. Mais, objecta R. Yohanan, s'il s'agit du cas d'imposition de serment, le débiteur a le droit de recourir à un délégué du tribunal, auquel il livre sa dette unique (non deux maneh)? Or, R. Yohanan fonde son objection sur la possibilité de nommer un délégué, même s'il est désigné par le voleur, et il ne faut pas que le volé l'ait désigné. Rav au contraire dit qu'un délégué doit être désigné exclusivement par le volé, non par le voleur. Ce qui confirme l'avis de Rav, c'est que R. Simon b. Eléazar dit aussi: le délégué judiciaire doit être désigné par le volé, non par le voleur. R. Jérémie objecta: comment supposer le cas d'un serment déféré, puisque l'on suppose un aveu spontané de la dette, et non le silence? R. Jérémie pense qu'il devrait être question d'un homme qui ne dit rien, non de celui qui avoue; R. Yossé pense qu'il devrait s'agir de celui qui se tait, non de celui qui jure (c'est donc inconciliable avec le serment déféré). R. Judan au contraire dit: on peut admettre qu'il n'y a pas de distinction entre ceux qui se taisent et ceux qui parlent; seulement, en cas de vol, R. Tarfon conseille aussi de rendre deux fois pour le doute (par acquit de conscience); seulement, pour le dépôt, celui qui se tait bénéficie (n'a rien à payer), et celui qui parle (avoue) perd et paie le double. Le silence est récompensé, comme il est dit (582)Ibid., 4.: '' Si deux personnes ont confié de l'argent à un tiers, le premier un maneh, et le second le double, puis chacun réclame à ce tiers le double maneh, le dépositaire restitue à chacun un maneh, et le reste en litige sera déposé jusqu'à l'arrivée finale d'Élie (qui décidera). '' Le parler fait perdre, comme il vient d'être dit: '' Si quelqu'un dit avoir volé l'une de deux personnes sans savoir qui, etc., il devra payer chacune. ''
Pnei Moshe non traduit
גמ' א''ר אסי מתני'. דמייתי לקמיה דפ' המפקיד כר''ע דהכא אתיא ודלא כר''ט:
דתנינן תמן אמר לשני' כו' דנותן לזה מנה ולזה מנה. כר''ע במתני' דלר''ט מספיקא לא מפקינן ממונא:
דברי הכל היא. דמודה התם ר''ט דאומרים לו צא ידי שמים כדקתני שהודה מפי עצמו דמשמע שלא היה אדם תובעו אלא שהוא בא לימלך ואומרי' לו ידי שמים לא יצאת עד שתתן לשניה'. וכן משני בבבלי התם דף ל''ז:
כאן שיש עדים יודעין. דהתם מיירי שעדי' יודעים מה גזילה ומה פקדון שאצלו אבל אינם יודעים ממי ולפיכך צריך ליתן לכל א' וא' אפי' לר''ט דכל אחד יכול לתובעו בעדים:
כאן במדברי'. דהתם מיירי שהם תובעים כל אחד ממנו מנה:
כאן בשנשבע. דהתם מיירי שנשבע על הגזילה ואח''כ הודה. וכעין דמסיק בבבלי פ' הגוזל דף ק''ג מודה ר''ט היכא דמשתבע דאמר קרא לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו ולקמן פריך עלה:
ה''ג ר' יוחנן אמר אם בשנשבע היה לו לעשות שליח ב''ד ולמסור. וכן הוא בפ' המפקיד דאם כשנשבע עדיין יש לו תקנה לעשות שליח ב''ד ולמסור בידו המנה ובזה יצא י''ח כדתנן פ' הגוזל אבל נותן הוא לשליח ב''ד ואמאי צריך ליתן לשניהם:
ר' יוחנן סבר מימר. וקאמר הש''ס דר' יוחנן דהקשה כן משום דסבר שליח ב''ד שאמרו בהגוזל חבירו ונשבע דכשירצה לחזור עבדי רבנן תקנת השבים דיתן לשליח ב''ד:
ב''ד שעשאו גוזל. כלומר אפילו בשליח ב''ד שעשאו הגזלן הוי שליח:
לא ב''ד שעשאו נגזל. כלומר דלא צריך שיעשנו הנגזל לשליח:
רב. פליג על דר' יוחנן דשליח ב''ד שעשאו נגזל דוקא הוי שליח:
חיילי' דרב. סייעתו וראייתו מן הדא דאמר רשב''א דדוקא ב''ד שעשאו נגזל וכן קאמר רשב''א בבבלי הגוזל דף ק''ד:
ה''ג ר' ירמיה בעי אם כשנשבע היה לו לשתוק. וכן הוא בהמפקיד כלומר דבעי על מה דאמר בשם רב לעיל דבנשבע מיירי אמאי דקתני שהודה מפי עצמו וכדמפ' ואזיל:
ר' ירמיה. דבעי הכי סבר מימר היה לו לשתוק ולא להודות דאם כשנשבע אמאי הודה ואם רצה לצאת ידי שמים א''כ מאי איריא כשנשבע אפילו לא נשבע נמי דעיקר חיובו הודאתו גרמא:
ר' יוסי סבר מימר. כלומר דבעי הכי דהיה לו לשתוק ולא לישבע דאם מתני' מיירי שרצה לכפור מתחילה היה לו לשתוק דהרי אין אדם תובעו כלום:
א''ר יודן. דפליג אהא דמחלק לעיל בין שותקין ובין מדברים אלא אפילו תימא כמו הנך אמוראי דאינון אמרין דהיא שותקין והיא מדברין חדא היא ומתני' מוקי לה בבא לצאת ידי שמים אלא דמחלק בין גזילה לפקדון והיינו דקאמר בגזילה מודי ר''ט דאם בא לצאת ידי שמים דנותן לשניהם ואפי' אינם תובעין אותו:
בפקדון. הוא דיש לחלק דשתק מתגר נשכר אם הוא שותק ולא הודה ואפי' הם תובעין:
ודמשתעי מספר. נפסד כלומר שצריך לספר וליתן לכל א' וא' ואפילו הם שותקין:
דשתק מתגר מן הדה. דקתני התם שנים שהפקידו כו' דאפילו הם תובעין נשכר שאין צריך ליתן לשניהם:
דמשתעי מספר מן הכא אמר גזלתי את אחד מכם ואינו יודע איזה מכם כו'. ואסיפא קאי או אביו של אחד מכם הפקיד כו' דנפסד הואיל והוא מעצמו אמר כדקתני שהודה מפי עצמו:
Yevamoth
Daf 82a
משנה: שְׁתֵּי יְבָמוֹת זוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעֲלִי וְזוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעֲלִי זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעֲלָהּ שֶּׁל זוֹ וְזוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַּעֲלָהּ שֶׁל זוֹ. לָזוֹ עֵדִים וְלָזוֹ אֵין עֵדִים אֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ עֵדִים אֲסוּרָה וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ עֵדִים מוּתֶּרֶת. לָזוֹ בָנִים וְלָזוֹ אֵין בָּנִים אֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ בָּנִים מוּתֶּרֶת וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים אֲסוּרָה. נִתְייַבְּמוּ וּמֵתוּ יְבָמִין אֲסוּרוֹת לְהִינָּשֵׂא. רִבִּי לָֽעְזָר אוֹמֵר הוֹאִיל וְהוּתְּרוּ לַיְּבָמִין הוּתְּרוּ לְכָל אָדָם.
Traduction
Si deux belles-sœurs (femmes de deux frères) disent chacune que leur mari est mort, il est interdit à chacune de se remarier, dans la crainte que le mari de l'autre vive (et que le lévirat doive s'exercer). Si l'une a des témoins et l'autre n'en a pas, celle qui a des témoins en faveur de son dire ne peut pas se marier (puisque le dire de l'autre n'est pas suffisamment prouvé, et le lévirat doit subsister peut-être); tandis que celle qui n'a pas de témoins devient libre (par l'assertion adverse). Si l'une a des enfants, non l'autre (587)L'assertion d'aucune des deux n'étant confirmée par témoins., celle qui en a devient libre, et celle qui n'en a pas reste interdite. Si (au premier cas) les dites belles-sœurs ont épousé les beaux-frères, qui ensuite sont morts, il leur est interdit de se remarier à nouveau (588)Pour chacune, il est à craindre de nouveau que l'époux de la belle-sÏur vive encore; il leur a été permis d'épouser leurs beaux-frères, parce qu'on croit chaque femme en ce qu'elle déclare le décès de son mari, mais non comme belle-sÏur.. R. Eléazar dit: puisqu'il leur a été permis d'épouser les beaux-frères, elles peuvent se remarier avec n'importe qui.
Pnei Moshe non traduit
מתני' שתי יבמות. נשי שני אחים:
זו אסורה. לשוק מפני בעלה של זו יבמה שמא חי הוא וזקוקה לו ואע''פ שאשתו אומר' מת אינה נאמנת איבמתה שתנשא על פיה שאין יבמה מעידה על חבירתה שהיא אחת מה' נשים שאינן נאמנות:
לזו עדים. שמת בעלה:
זו שיש לה עדים אסורה. להנשא מפני יבמה שאין עדים שמת:
וזו שאין לה עדים מותר'. שהרי בשביל בעלה היא נאמנת לומר מת בעלי ובשביל יבמה נמי לא מיתסרא שהרי באו עדים שמת:
לזו בנים ולזו אין בנים. ואין עדים לא לזו ולא לזו:
נתייבמו. ארישא קאי שאין להם לא עדים ולא בנים והיו להן כאן שני יבמין ונתייבמו דלענין יבום לא הוצרכו זו לעדו' של זו:
ומתו היבמין אסורו' להנשא. לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו ואע''פ שהיו שתיהן נשואות ליבמיהן בחזק' שמתו בעליהן על פי עצמן נתייבמו והיו נאמנו' שהאשה האומר' מת בעלי תתייבם אבל עכשיו אם ינשאו לשוק נמצא עדותה של זו מועיל לזו ועדותה של זו מועיל לזו ואין היבמות מעידות זו לזו:
הואיל והותרו ליבמין. בחזק' שמתו בעליהן הותרו לינשא לשוק דתו לא חיישינן שמא הם בחיים ואין הלכה כר' אליעזר:
הלכה: שְׁתֵּי יְבָמוֹת. לָזוֹ בָנִים [עֵדִים] וְלָזוֹ אֵין כְּלוּם. זוֹ נִיתֶּרֶת בְּבָנִים וְזוֹ נִיתֶּרֶת בְּעֵדֶיהָ.
Traduction
Lorsque de deux belles-sœurs l'une a des fils et des témoins confirmant son assertion, tandis que l'autre n'a rien, ni fils, ni témoins, chacune d'elles est libre et échappe au lévirat, l'une en raison de la présence de ses fils et la seconde par des témoins confirmant le décès du mari de l'autre (589)Tossefta à ce traité, ch. 14..
Pnei Moshe non traduit
גמ' לזו בנים ועדים גרסינן ולזו אין כלום. לא עדים ולא בנים שתיהן מותרו' שאין כאן זיקת יבום:
זו ניתר' בבנים וזו ניתר' בעדיה. של חבירתה וכן הוא בבבלי דף קי''ט והוא מהתוספתא פי''ד:
הלכה: הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ וְצָרָתָהּ לִמְדִינַת הַיָּם. 82a רַב שְׁאִיל לְרִבִּי חִייָה רוֹבָה. וְתַמְתִּין שְׁלֹשָׁה וְתַחֲלוֹץ מִיָּד. מַה נַפְשֵׁךְ. אִם בֶּן קַייָמָה הוּא לֹא נָֽגְעָה בָהּ חֲלִיצָה. אִם אֵינוֹ בֶן קַייָמָה הֲרֵי חֲלִיצָתָהּ בְּיָדָהּ. אָמַר לֵיהּ לֹא שָׁנוּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אֶלָּא אֶצְלָהּ. הָא אֵצֶל צָרָתָהּ כַּמָּהּ תַּמְתִּין. ט̇ חֳדָשִׁים. וְתַחֲלוֹץ מִיָּד. מַה נַפְשֵׁךְ. אִם בֶּן קַייָמָא הוּא הָא לֹא נָֽגְעָה בָהּ חֲלִיצָה. אִים אֵין בֶּן קַייָמָא הוּא הֲרֵי חֲלִיצָה בְיָדָהּ. אָתָא רִבִּי יְהוּדָה בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רִבִּי חִייָה רוֹבָא. שֶׁלֹּא תְהֵא צְרִיכָה כְרוּז לִכְהוּנָּה.
Traduction
Pourquoi, demanda Rav à R. Hiya le grand, ne suffit-il pas à la femme d'attendre trois mois (comme en tous cas de lévirat), et ne peut-elle pas déchausser aussitôt après ce laps de temps (586)Cf. ci-dessus, (4, 4.) pour être libre? Ne peut-on invoquer ce dilemme: ou bien l'adjointe aura un fils viable, et alors le déchaussement sera non avenu; ou l'adjointe n'aura pas de fils viable, et la femme a été libérée d'avance par le déchaussement? C'est que, fut-il répondu, il a seulement été question d'une attente de trois mois pour la femme même (pour connaître son propre état, si elle est enceinte ou non). Mais encore, au lieu d'attendre sans limite pour savoir si l'adjointe est enceinte, ne suffirait-il pas d'attendre neuf mois et de déchausser aussitôt après, en vertu du même dilemme: ou celle-ci a un enfant viable, et le déchaussement sera non avenu, ou elle n'a pas d'enfant viable, et la femme est libre par suite de la cérémonie? Aussi R. Juda au nom de R. Eléazar dit de la part de R. Hiya le grand que c'est afin d'éviter l'annonce de l'aptitude de la femme à épouser un cohen (si elle n'a pas déchaussé).
Pnei Moshe non traduit
גמ' רב שאל לר' חייא רבה ותמתין שלשה חדשים. כדין כל הנשים שאין חולצות בתוך ג' ותחלוץ אח''כ מיד ותנשא ממה נפשך:
אם בן קיימה הוא. ולד צרתה לא נגעה בה חליצה דאינה כלום:
ואם אינו בן קיימה הרי חליצתה בידה. ומותרת לשוק:
לא שני שלשה חדשים. לא אמרו דאחר ג' חדשים תחלוץ:
אלא אצלה. אם אין כאן חשש משום צרתה הא משום צרתה אי אפשר לה לחלוץ לאחר ג' שמא מעובר' היא וחליצה של זו אינה כלומר והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם:
ופריך הא אצל צרתה כמה. עד כמה תמתין אם לעולם לא תחלוץ ואמאי:
תמתין ט' חדשים. דאם מעוברת היא צרתה כבר ילדה ותחלוץ אח''כ מיד ותנשא ממה נפשך כו':
אתא ר' יהודה כו'. ואמר דהיינו טעמא:
שלא תהא צריכה כרוז לכהונה. דאם הולד בן קיימא תהא צריכה כרוז דמותר' לכהונה ודילמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בכרוז ואתו למימר קשרו חלוצה לכהן. וכן מפרק בבבלי ריש פירקין ולעיל ריש פ' החולץ:
חֲבֵרַיָּא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. טַעֲמוֹן דְּרַבָּנִן. כִּי יֵשְׁבוּ. בְּוַדַּאי לֹא בְסָפֵק.
Traduction
Les compagnons, au nom de R. Yohanan, disent que les Rabbins ne se préoccupent pas de la belle-mère, par déduction de l'expression biblique lorsque des frères demeurent ensemble (Dt 25, 5), lorsqu'ils habitent ensemble avec certitude, non en cas de doute.
Pnei Moshe non traduit
טעמון דרבנן. דהיתה לה חמות אינה חוששת וביצאת מליאה חוששת דכתי' כי ישבו אחים יחדיו בודאי שיש לו אחים ולא בספק והיינו היכי שיש ספיקות הרבה אבל יצאת מליאה חוששת שהוא ספק אחד ספק זכר ספק נקיבה ומד''ת הוא ולהחמי':
יָצָאת מְלֵיאָה חוֹשֶׁשֶׁת. שֶׁהוּא סָפֵק אֶחָד. סָפֵק זָכָר סָפֵק נְקֵיבָה. סָפֵק מִדְּבַר תּוֹרָה לְהַחֲמִיר. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת. שֶׁהֵן שְׁנֵי סְפֵיקוֹת. סָפֵק זָכָר סָפֵק נְקֵיבָה. סָפֵק בֶן קַייָמָה סָפֵק אֵינוֹ בֶן קַייָמָה. שְׁתֵּי סְפֵיקוֹת מִדִּבְרֵי תוֹרָה לְהָקֵל.
Traduction
'' La veuve devra se préoccuper si la belle-mère enceinte aura un fils (qui lui incomberait un jour à titre de lévirat); '' car alors il y a un seul doute, à savoir si l'enfant est un garçon, ou une fille, et comme il s'agit d'une question d'ordre légal, il faut adopter la mesure la plus sévère en présence du doute. '' Selon R. Josué, il est inutile de s'en préoccuper; '' car on se trouve en présence d'un double doute: on ne sait si l'enfant à venir sera un garçon, ou une fille, et l'on ne sait s'il vivra ou non; or, en raison de ce double doute, même légal, on adopte la mesure la plus facile (de ne pas s'en préoccuper).
Pnei Moshe non traduit
ר' יהושע אמר אינה חוששת. שיש כאן ב' ספיקות ובב' ספיקו' אפילו בדבר שהוא מד''ת להקל:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source